החלטה בתיק בש"פ 5693/13

           לפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט צ' קאפח) במ"ת 59563-07-13 מיום 15.8.2013, במסגרתו הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים).

העובדות לפי כתב האישום

1.        בתחילת שנת 2012 נטל אדם בשם יחזקאל הלוואה בסך 80,000 ש"ח מהעורר. בחודש יוני 2012 או בסמוך לכך, משלא החזיר יחזקאל את ההלוואה, קשר העורר קשר עם ארבעה אחרים לסחוט את אמו של יחזקאל (להלן:המתלוננת). לשם כך, הגיע העורר לבד או עם האחרים לביתה של המתלוננת, התקשר אליה ודרש ממנה לשלם לו סכומי כסף גבוהים. בביקוריו בביתה נקט העורר אמצעי הפחדה שונים: היכה בשולחן בחוזקה; זרק חפצים בדירה ואיים לשבור את השולחן והטלוויזיה; סיפר כי הוא עצבני; טען כי הוא יודע היכן מתגוררת בתה של המתלוננת ונכדתה ואף איים להכות את בנה. עקב האיומים, נטלה המתלוננת הלוואה והעבירה לעורר ולאחרים סכום כולל של 217,000 ש"ח בתשלומים שונים.

           אשר על כן הואשם העורר בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) ובעבירה של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק.

 הליכי המעצר

2.        בבד בבד עם הגשת כתב אישום כנגד העורר עתרה המשיבה לעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו בטענה שקיימות נגדו ראיות לכאורה ובשל היעדרה של חלופת מעצר שתאיין את מסוכנותו. בא כוח העורר חלק על קיומן של ראיות המבססות סיכוי להרשעתו, וטען כי העורר הוא ספיח של פרשה גדולה ומסועפת של הלוואות ואיומים כאשר הוא עצמו לא איים על איש כפי שגם מסר יחזקאל בהודעתו.

החלטתו של בית המשפט המחוזי

3.        בית המשפט המחוזי בחן את הראיות שהוצגו על ידי המשיבה וציין כי התשתית הראייתית מבוססת בעיקרה על הודעת המתלוננת. בית המשפט עמד על כך שהמתלוננת סיפרה בהודעתה במשטרה מיום 21.7.2013 כי יחזקאל, בנה שמתגורר עמה, חייב כסף שלווה בשוק האפור ובעקבות כך היו מספר אירועים בהם הגיעו אנשים לדירתה כדי לדרוש את החזר הכספים. בית המשפט הדגיש את העובדה שהמתלוננת תיארה את העורר כאדם "שהעיף את הדברים מהשולחן" וכמי ש"היה כאילו הראש שלהם שמכיר את כולם". בית המשפט עמד על כך שהמתלוננת תיארה את פחדה מהעורר ואת העובדה שנקלעה לדיכאון ומצוקה בשל האירועים, ועל כך שהעורר שידל אותה להעביר כספים לאנשים שונים כדי ש"ייפסקו הדפיקות בדלת". עוד ציין בית המשפט את הודעתה של המתלוננת מיום 25.7.2013 בה פירטה מדוע חילקה את התשלומים השונים לאנשים שונים כאשר לטענתה הכל נעשה בהנחיית העורר.

4.        בית המשפט המחוזי התייחס לטענות העורר לפיהן אין מתאם בין חקירתה המתומללת של המתלוננת לבין חקירותיה המצולמות בהן היא נראית מחוייכת ומלאת בטחון. לטענת העורר, התנהגות זו אינה עולה בקנה אחד עם תוכן הודעותיה כפי שגם ניתן ללמוד מגרסתו ומגרסת בנה, שטען בהודעתו מיום 21.7.2013 כי העורר לא איים מעולם על אמו. בית המשפט דחה את גרסת העורר והפנה למעשים הרבים שייחסה המתלוננת לעורר ובייחוד לעובדה שהוא היה "הראש" של כל אותם אנשים שהטרידו אותה ואיימו עליה. בית המשפט הפנה גם לסתירה בין הודעתו של העורר שטען כי מעולם לא הגיע עם אחרים לדירת המתלוננת לבין הודעתו של יחזקאל, שעל אף שטען כי העורר לא איים על אמו ציין כי הוא אכן הגיע עם אנשים אחרים לדירתה. בית המשפט קבע כי אין חשיבות ממשית לגרסת העורר באשר לזהותם של המלווים והלווים ובאשר לסכומי ההלוואה שכן ככל שהעורר אכן הגיע מלווה באחרים תוך שהוא משמיע איומים מפורשים ומרומזים באוזני המתלוננת, הרי שאין זה משנה אם פעל כדי לגבות כספים עבור עצמו או גם עבור אחרים. לכן, קבע בית המשפט כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית המצדיקה את מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בית המשפט קבע כי עילת המעצר אינה שנויה במחלוקת והפנה לפסיקת בית משפט זה באשר לאי התאמתה של עבירת הסחיטה באיומים לחלופת מעצר. עוד ציין בית המשפט את עברו הפלילי המכביד של העורר הכולל הרשעה קודמת בעבירה של סחיטה באיומים וכן מאסרים ממושכים בפועל. על בסיס כל אלו, הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

תמצית נימוקי הערר

5.        במסגרת הערר מלין העורר - באמצעות בא כוחו, עו"ד מנחם רובינשטיין - כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי לפיה קיימות די ראיות לכאורה נגדו וכנגד הקביעה כי קיימת עילת מעצר ולא קיימת חלופה ראויה בעניינו.באשר לקיומן של ראיות לכאורה, טוען העורר כי שגה בית המשפט כשהתייחס רק להודעות המתלוננת במשטרה ולא צפה בתקליטורי החקירה שכן אלו אינם עולים בקנה אחד עם גיליון ההודעה הכתוב. לטענתו, צפייה בחקירה המצולמת מעלה כי המתלוננת ציינה במפורש שהעורר לא איים עליה כלל וכי היא רוחשת לו חיבה רבה. עוד טוען העורר כי שגה בית המשפט כשלא התייחס לסתירות בין אמרותיה של המתלוננת לבין הודעת בנה המכחיש כל איום מצידו של העורר כלפי המתלוננת. העורר משיג גם על כך שבית המשפט לא נדרש לסוגיית היעדר חקירתם של עדים רלבנטיים שהיו יכולים לחזק את גרסתו, ומוסיף כי שגה בית המשפט כשלא נדרש לשאלת הפערים בסכומי ההלוואה שבכתב האישום שיכולים לחזק גם הם את גרסתו.

6.        באשר לקיומה של עילת מעצר; טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי זו אינה במחלוקת, שכן לטענתו המעשים לא לוו באלימות, בוצעו לפני למעלה משנה וכי מדובר למעשה באירוע חד פעמי המיוחס לו אשר אינו מקים עילת מסוכנות בפני עצמו. עוד טוען העורר כי שגה בית המשפט כשלא בחן את אפשרות שחרורו לחלופת מעצר כמצוות חוק המעצרים, ובמיוחד בשים לב לכך שהוא בן 60, סובל ממחלת הסוכרת והרשעתו האחרונה היא משנת 2009 ובגין עבירה שבוצעה בשנת 2006. העורר מוסיף כי משך הזמן הצפוי עד לסיום משפטו הוא ארוך ביותר בהתחשב בתקופת החגים ולכן היה מקום לבחון חלופת מעצר טובה ומרוחקת המאיינת את מסוכנותו. לבסוף, טוען העורר כי שגה בית המשפט כשקבע כי לא קיימת חלופת מעצר בעניינו בשל העבירה בה הוא מואשם, שכן בית משפט זה הכיר לטענתו במספר מקרים באפשרות לשחרר לחלופת מעצר גם אדם שהואשם בעבירה של סחיטה באיומים.

תמצית תגובת המשיבה

7.        המשיבה - באמצעות בא כוחה, עו"ד ארז בן-ארויה - טענה בדיון לפני כי חומר החקירה מבוסס על הודעת המתלוננת ונתמך בספחי ההמחאות שהציגה כראיות אובייקטיביות ופרטי חשבונה המוכיחים כי נמשכו ממנו הכספים המתוארים. המשיבה הוסיפה כי אותרו חלק מההמחאות שנמסרו והחקירה תתפתח בהתאם. לכן, לטענת המשיבה גרסתה של המתלוננת אינה בדויה. עוד היא מוסיפה כי גרסת המתלוננת נתמכת בגרסת בנה, אשר חשש מפני הגעה למשטרה וציין כי הוא מפחד להגיש תלונה, שאישר כי אמו החזירה כספים שהיה חייב ואף את קיומה של הפגישה אותה הזכירה. באשר לגרסת העורר, טוענת המשיבה כי הוא קושר עצמו במידת מה לאירועים, וכי טענותיו בדבר הקשר התומך עם המתלוננת נסתרו על ידיה. באשר להקלטת חקירת המתלוננת, מציינת המשיבה כי אין ללמוד דבר מחיוכים שנראו על פניה וכי במספר הזדמנויות ניכרים מצוקתה והפחד בו היא מצויה ומוסיפה כי הציטוטים אליהם מפנה העורר, לפיהם המתלוננת הפגינה חיבה כלפיו, אינם מדויקים שכן המתלוננת ציינה כי עשתה את הדברים מתוך פחד. לכן, טוענת המשיבה כי קיימות די ראיות לכאורה לצורך מעצרו של העורר עד לתום ההליכים, ועל אף שלא קיימת עילת מעצר סטטוטורית, לפי פסיקת בית משפט זה ניתן ללמוד על מסוכנות מהעבירה המיוחסת לעורר - סחיטה באיומים. באשר לעברו הפלילי של העורר, מדגישה המשיבה את העבירות בהן הורשע בעבר ואת העובדה שתלוי ועומד נגדו עונש מאסר על תנאי בר הפעלה. לטענת המשיבה, לא היה מקום לבחון חלופת מעצר בנסיבות אלה.

דיון והכרעה

8.        לאחר שעיינתי בהודעת הערר על נספחיה ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפני ועיינתי בתיק החקירה שהועבר לעיוני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל בחלקו, כפי שאפרט להלן.

9.        העורר מבסס את עררו על שני אדנים: האחד, הוא כי חומר החקירה בעניינו אינו מבסס ראיות לכאורה כנגדו; והשני, כי לא נבחן האם קיימת חלופת מעצר היכולה לאיין את מסוכנותו. אדון תחילה בטענותיו של העורר ביחס לקיומן של ראיות לכאורה בעניינו.

10.      כידוע, בשלב הבחינה של הראיות לכאורה בוחן בית המשפט האם יש בכוחו של חומר הראיות הגולמי המצוי בידי התביעה להצביע על סיכוי סביר להרשעה [ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133 (1996)], כאשר משקלן של הראיות עתיד להיקבע בהליך העיקרי ולא בשלב המעצר עד תום ההליכים [ראו, למשל: בש"פ 4306/09 אבו ואסל נ' מדינת ישראל (4.6.2009), פסקה 18 להחלטתי (להלן: עניין אבו ואסל)]. חריג לכלל זה חל כאשר נמצאות סתירות מהותיות ופירכות גלויות על פני הדברים, המחלישות את הראיות לכאורה עד כי אין הצדקה למעצר מאחורי סורג ובריח [ראו, למשל: בש"פ 4692/06 אלמוגרבי נ' מדינת ישראל (20.6.2006), פסקה 8 להחלטתה של השופטת א' חיות].

11.      במקרה דנא, מתמקדות טענותיו של העורר בהודעתה של המתלוננת במשטרה, שהיא הראיה המרכזית בתיק, ולטענתו קיימות בה סתירות ופירכות, הן מתוכה פנימה והן ביחס לגרסת יחזקאל. לאחר עיון בתיק החקירה, ובפרט לאחר צפייה בצילום חקירת המתלוננת מיום 21.7.2013 ולאחר האזנה להקלטתו של יחזקאל מיום 25.7.2013, דעתי היא כי המשיבה הצליחה לבסס תשתית לכאורית מספיקה לצורך מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו וכי אין בטענותיו של העורר כדי לשנות ממסקנתו של בית המשפט המחוזי.